הרהורים על מלחמה
מי שעוקב אחרי כאן יודע שאני לא מרבה לעסוק בענייני אקטואליה. מי שמכיר אותי באופן אישי יודע שזה לא בגלל שלא איכפת אלא בגלל שבד"כ אין לי כ"כ מה לחדש.
ובכל זאת, קשה מאוד להישאר אדיש למה שעבר במדינה הזו בשבועות האחרונים ואם כאן זה המקום הציבורי שלי להגיד את מה שאני חושב, אז כאן זה יהא. כי בכל זאת ישנם כמה דברים שצריכים להיאמר, ולא רק בפינת הקפה בעבודה, או בסלון מול הטלוויזיה.
1. ראשית, תמכתי ביציאה למבצע הצבאי ברצועת עזה - "עופרת יצוקה". יותר מכך, עודי מאמין שהמבצע הנ"ל עדיין מוצדק מהבחינה הישראלית. ישנן פעמים שעימות הוא בלתי נמנע ועם כל הכאב והמחיר, לפעמים צריך להתעמת מול אויב לא פשוט. אנשי החמאס ומשלחיהם הם בני מוות לא משום שהם נלחמים את מלחמת החופש שלהם, אלא מפני שהאידיאולוגיה המוצהרת שלהם, דבריהם ומעשיהם מוכוונים רובם ככולם להשמדת ישראלים באופן הכי מרושע שניתן. אנשי החמאס, משלחיהם ותומכיהם נגועים בקנאות קיצונית שאף אדם נבון, הומני וחפץ חיים לא יכול להשלים איתו. ישראל, כמדינה וכחברה, לא יכולה להשלים עם קו שכזה ועם המעשים האלימים שבהם נוקט החמאס. כמו רוב הישראלים, אני מאמין באמת בצדקת המבצע הזה, בבחינת "הקם להורגך, השכם להורגו".
2. מהיום הראשון של "עופרת יצוקה", כמו כל ישראלי טוב, עקבתי באדיקות אחרי החדשות. אין לי חס וחלילה שום תלונה מעשית על עבודתם של אנשי החדשות. איני מומחה במדיה ובעיתונאות ולכן גם אין לי מה לומר בנושא. עם זאת, מה שהציק לי מהיום הראשון בנושא הסיקור החדשותי בכל העיתונות הישראלית הייתה החד צדדיות הכ"כ סוחפת של התקשורת. ברורה לי התחושה והרצון להתגייס למען הרגש הלאומי ברגעים לא פשוטים, ואני גם מכיר בחשיבות הנושא. ובכל זאת, היה חסר לי אותו קול שיבוא ויאמר בריש גלי - יש אולי דרך אחרת. היתה חסרה לי הדיעה המנוגדת, הפולמוס. למעט איים בודדים פה ושם, לא שמעתי או קראתי כמעט אף קול בתקשורת הממוסדת שקרא נגד הלחימה. הקונפורמיזם היה כמעט מוחלט. המקום היחיד שפה ושם נראו ניצנים של משהו קצת שונה, ועדיין ישראלי, היו הבלוגים. גם כשנשמעו פה ושם קולות קצת לא קונפורמיסטיים הם נתקלו בתגובות לא ענייניות ואפילו בהמיות. כל מי שקרא איזשהו אתר חדשות או בלוג שעסק בנושא יודע על מה אני מדבר. למען ההגינות ראוי לומר שחלק, לפעמים ניכר, מהתגובות היה גם עניני למרות הדעות המנוגדות. אבל התחושה הכללית היתה של קול קצת "אחיד מדי".
כבנים לתרבות יהודית, שמקדשת את הלימוד והפולמוס, עושה רושם שרובנו ככולנו שכחנו את משמעותו של הויכוח ואיך לנהל אותו. אין לי שום דבר נגד סולידריות, ובעיתות כאלה היא גם מחממת את הלב, אבל הרושם שהתקבל לפחות אצלי הוא שרובנו קצת שכח את עצמו בתוך הסולידריות, עד כדי אובדן זהות וחשיבה עצמאית.
ברור לי שהתקשורת העולמית, והתקשורת מהצד השני היא גם כן מגויסת ומוכוונת אינטרסים לרוב. אבל גם ציטוט כמעט עיוור של דובר צה"ל נראה לי כחד צדדיות מוגזמת. אם נסתכל באל ג'זירה או בבלוגים שנכתבים ע"י ערבים נגלה תמונה שהיא בבירור לא הוגנת, אבל היא כ"כ שונה ממה שאנחנו רואים כאן, שברור לי שהאמת היא איפושהו באמצע.
ואני לא אומר את כל זה מתוך הזדהות עם צד זה או אחר, או מתוך תמיכה בעמדה כזו או אחרת. אני אומר זאת דווקא משום שאני רוצה לחיות בחברה שבה כל דיעה וכל קול זכאים ויכולים להישמע. אני רוצה להאמין שאני חי בחברה שתדע להוקיע מתוכה את הקולות המסוכנים אבל שתיתן מקום לכל קול. חברה שלא מסוגלת להתמודד עם הקולות החריגים שבה היא חברה פחדנית שלא יודעת להתמודד ביושרה מול דיעות ורעיונות חריגים וגם מול שקרים. קל לנו כאנשים לפטור דיעות חריגות בחוסר פטריוטיות או בטענות לשקר, הרבה יותר קשה להתמודד מול טענות קשות בצורה ענינית. אבל הסכנה היא במדרון התלול שגישה כזו מוליכה אותנו אליו. מדרון של סתימת פיות וקונפורמיזם מוחלט. אם אנחנו כ"כ צודקים, ישרים והגיוניים, נוכל גם להתמודד עם טענות קשות, גם אם הן יהיו מאוד לא נעימות. מול שקרים צריך להתמודד עם האמת, לא בהתעלמות או סתימת פיות.
והנה, בחסות הלחימה כבר הצלחנו לפסול מפלגות שלא מסכימות עם הנרטיב הלאומי שלנו. וזה עבר די בשקט, למרות שהסיפור לא גמור.
3. אפרופו תרבות, זכויות מוסריות והתנהגות. טוהר הנשק תמיד היה מושג בעייתי, ואין לי מושג מה בדיוק קרה בעזה. אני באמת מאמין שחיילי צה"ל, רובם ככולם, לא מעוניינים לפגוע באוכלוסיה אזרחית. עם זאת, אני לא זר לחלוטין לסיטואציות של לחימה (למרות שאני רחוק מלהיות רמבו מי יודע מה), ואני מכיר את החשש הקיים ואת הצורך להשתמש בכל הכוח הדרוש ע"מ לשמור על עצמך ועל החיילים שלך. אני לא מכיר את הסיטואציה שהובילה למקרה הזה; יתרה מזאת, ביום אחר ובנסיבות קצת שונות, אותו מט"ק שירה היה יכול להיות בקלות אני. ובכל זאת, הקולות האלה מציקים לי. לא בגלל שהם צודקים או לא, אלא שהם מראים לאן הגענו ומה יחסנו לכאבו של האחר, גם אם הוא אויבנו; בבחינת "בנפול אויבך אל תשמח". יש מקום לשמוח על הפסד האויב במערכה, יש יותר ממקום לשמוח על חזרת רוב החיילים בשלום. אך היום שבו נשמח ונהיה מרוצים מהסבל שנגרם לאלה שממולנו יהיה היום שבו נאבד הרבה מעצמנו.
אני לא יכול לדבר בשמם של אחרים, אך ברור לי שעם תופעות כאלה, של שמחה לאיד, של "מגיע להם", לא אוכל להשלים. ולא מפני שאני יותר מוסרי מהאדם שלידי. אלא מפני שיבוא היום שבו ארצה ללמד את ילדיי חמלה מהי. חמלה כבסיס לאנושיות והבנה של מקומי בעולם. וכשאצטרך ללמד חמלה, אצטרך גם לדעת מהי. חמלה לא כנקודת תורפה, אלא כבסיס לאנושיות שבי.
הרבה יותר מדי דם נשפך בשבועות האחרונים. עוד הרבה דם כנראה ישפך. הרבה חיים שנהרסים. לפעמים זה מוצדק, לרוב לא. לא משנה מה אנחנו חושבים על זה, אנחנו צריכים להיות מסוגלים לומר את זה תמיד. ותמיד להבין את המשמעות של דם שפוך. דם הוא דם הוא דם. וכשהוא לא פועם בלב, זה אף פעם לא מאורע משמח.
ובל נשכח עוד בחור אחד שעוד מחכה לחזור הביתה. אין מחיר שהוא יקר מדי.
- סחבק
ובכל זאת, קשה מאוד להישאר אדיש למה שעבר במדינה הזו בשבועות האחרונים ואם כאן זה המקום הציבורי שלי להגיד את מה שאני חושב, אז כאן זה יהא. כי בכל זאת ישנם כמה דברים שצריכים להיאמר, ולא רק בפינת הקפה בעבודה, או בסלון מול הטלוויזיה.
1. ראשית, תמכתי ביציאה למבצע הצבאי ברצועת עזה - "עופרת יצוקה". יותר מכך, עודי מאמין שהמבצע הנ"ל עדיין מוצדק מהבחינה הישראלית. ישנן פעמים שעימות הוא בלתי נמנע ועם כל הכאב והמחיר, לפעמים צריך להתעמת מול אויב לא פשוט. אנשי החמאס ומשלחיהם הם בני מוות לא משום שהם נלחמים את מלחמת החופש שלהם, אלא מפני שהאידיאולוגיה המוצהרת שלהם, דבריהם ומעשיהם מוכוונים רובם ככולם להשמדת ישראלים באופן הכי מרושע שניתן. אנשי החמאס, משלחיהם ותומכיהם נגועים בקנאות קיצונית שאף אדם נבון, הומני וחפץ חיים לא יכול להשלים איתו. ישראל, כמדינה וכחברה, לא יכולה להשלים עם קו שכזה ועם המעשים האלימים שבהם נוקט החמאס. כמו רוב הישראלים, אני מאמין באמת בצדקת המבצע הזה, בבחינת "הקם להורגך, השכם להורגו".
2. מהיום הראשון של "עופרת יצוקה", כמו כל ישראלי טוב, עקבתי באדיקות אחרי החדשות. אין לי חס וחלילה שום תלונה מעשית על עבודתם של אנשי החדשות. איני מומחה במדיה ובעיתונאות ולכן גם אין לי מה לומר בנושא. עם זאת, מה שהציק לי מהיום הראשון בנושא הסיקור החדשותי בכל העיתונות הישראלית הייתה החד צדדיות הכ"כ סוחפת של התקשורת. ברורה לי התחושה והרצון להתגייס למען הרגש הלאומי ברגעים לא פשוטים, ואני גם מכיר בחשיבות הנושא. ובכל זאת, היה חסר לי אותו קול שיבוא ויאמר בריש גלי - יש אולי דרך אחרת. היתה חסרה לי הדיעה המנוגדת, הפולמוס. למעט איים בודדים פה ושם, לא שמעתי או קראתי כמעט אף קול בתקשורת הממוסדת שקרא נגד הלחימה. הקונפורמיזם היה כמעט מוחלט. המקום היחיד שפה ושם נראו ניצנים של משהו קצת שונה, ועדיין ישראלי, היו הבלוגים. גם כשנשמעו פה ושם קולות קצת לא קונפורמיסטיים הם נתקלו בתגובות לא ענייניות ואפילו בהמיות. כל מי שקרא איזשהו אתר חדשות או בלוג שעסק בנושא יודע על מה אני מדבר. למען ההגינות ראוי לומר שחלק, לפעמים ניכר, מהתגובות היה גם עניני למרות הדעות המנוגדות. אבל התחושה הכללית היתה של קול קצת "אחיד מדי".
כבנים לתרבות יהודית, שמקדשת את הלימוד והפולמוס, עושה רושם שרובנו ככולנו שכחנו את משמעותו של הויכוח ואיך לנהל אותו. אין לי שום דבר נגד סולידריות, ובעיתות כאלה היא גם מחממת את הלב, אבל הרושם שהתקבל לפחות אצלי הוא שרובנו קצת שכח את עצמו בתוך הסולידריות, עד כדי אובדן זהות וחשיבה עצמאית.
ברור לי שהתקשורת העולמית, והתקשורת מהצד השני היא גם כן מגויסת ומוכוונת אינטרסים לרוב. אבל גם ציטוט כמעט עיוור של דובר צה"ל נראה לי כחד צדדיות מוגזמת. אם נסתכל באל ג'זירה או בבלוגים שנכתבים ע"י ערבים נגלה תמונה שהיא בבירור לא הוגנת, אבל היא כ"כ שונה ממה שאנחנו רואים כאן, שברור לי שהאמת היא איפושהו באמצע.
ואני לא אומר את כל זה מתוך הזדהות עם צד זה או אחר, או מתוך תמיכה בעמדה כזו או אחרת. אני אומר זאת דווקא משום שאני רוצה לחיות בחברה שבה כל דיעה וכל קול זכאים ויכולים להישמע. אני רוצה להאמין שאני חי בחברה שתדע להוקיע מתוכה את הקולות המסוכנים אבל שתיתן מקום לכל קול. חברה שלא מסוגלת להתמודד עם הקולות החריגים שבה היא חברה פחדנית שלא יודעת להתמודד ביושרה מול דיעות ורעיונות חריגים וגם מול שקרים. קל לנו כאנשים לפטור דיעות חריגות בחוסר פטריוטיות או בטענות לשקר, הרבה יותר קשה להתמודד מול טענות קשות בצורה ענינית. אבל הסכנה היא במדרון התלול שגישה כזו מוליכה אותנו אליו. מדרון של סתימת פיות וקונפורמיזם מוחלט. אם אנחנו כ"כ צודקים, ישרים והגיוניים, נוכל גם להתמודד עם טענות קשות, גם אם הן יהיו מאוד לא נעימות. מול שקרים צריך להתמודד עם האמת, לא בהתעלמות או סתימת פיות.
והנה, בחסות הלחימה כבר הצלחנו לפסול מפלגות שלא מסכימות עם הנרטיב הלאומי שלנו. וזה עבר די בשקט, למרות שהסיפור לא גמור.
3. אפרופו תרבות, זכויות מוסריות והתנהגות. טוהר הנשק תמיד היה מושג בעייתי, ואין לי מושג מה בדיוק קרה בעזה. אני באמת מאמין שחיילי צה"ל, רובם ככולם, לא מעוניינים לפגוע באוכלוסיה אזרחית. עם זאת, אני לא זר לחלוטין לסיטואציות של לחימה (למרות שאני רחוק מלהיות רמבו מי יודע מה), ואני מכיר את החשש הקיים ואת הצורך להשתמש בכל הכוח הדרוש ע"מ לשמור על עצמך ועל החיילים שלך. אני לא מכיר את הסיטואציה שהובילה למקרה הזה; יתרה מזאת, ביום אחר ובנסיבות קצת שונות, אותו מט"ק שירה היה יכול להיות בקלות אני. ובכל זאת, הקולות האלה מציקים לי. לא בגלל שהם צודקים או לא, אלא שהם מראים לאן הגענו ומה יחסנו לכאבו של האחר, גם אם הוא אויבנו; בבחינת "בנפול אויבך אל תשמח". יש מקום לשמוח על הפסד האויב במערכה, יש יותר ממקום לשמוח על חזרת רוב החיילים בשלום. אך היום שבו נשמח ונהיה מרוצים מהסבל שנגרם לאלה שממולנו יהיה היום שבו נאבד הרבה מעצמנו.
אני לא יכול לדבר בשמם של אחרים, אך ברור לי שעם תופעות כאלה, של שמחה לאיד, של "מגיע להם", לא אוכל להשלים. ולא מפני שאני יותר מוסרי מהאדם שלידי. אלא מפני שיבוא היום שבו ארצה ללמד את ילדיי חמלה מהי. חמלה כבסיס לאנושיות והבנה של מקומי בעולם. וכשאצטרך ללמד חמלה, אצטרך גם לדעת מהי. חמלה לא כנקודת תורפה, אלא כבסיס לאנושיות שבי.
הרבה יותר מדי דם נשפך בשבועות האחרונים. עוד הרבה דם כנראה ישפך. הרבה חיים שנהרסים. לפעמים זה מוצדק, לרוב לא. לא משנה מה אנחנו חושבים על זה, אנחנו צריכים להיות מסוגלים לומר את זה תמיד. ותמיד להבין את המשמעות של דם שפוך. דם הוא דם הוא דם. וכשהוא לא פועם בלב, זה אף פעם לא מאורע משמח.
ובל נשכח עוד בחור אחד שעוד מחכה לחזור הביתה. אין מחיר שהוא יקר מדי.
- סחבק
תוויות: culture, current_affairs, israel
posted by Sachbak at 00:05
0 comments
