ארבע קלפיות לוויה

כשחשבנו שכבר ראינו את הכל, מגיעה הלוויה אחת ומזכירה שעוד אפשר לרדת נמוך נמוך.
בימים כתיקונם הייתי פוטר את זה במשהו בסגנון של "נו, מה כבר ציפיתם?" או "אנשים קטנים ישארו קטנים" או כל דבר אחר בסגנון.
אבל יש משהו מקומם בעזות המצח של נבחרי הציבור שמרשים לעצמם לשאת את זכר השואה בפיהם כשזה משרת את הפוליטיקה הקטנונית שלהם, אך לא טורחים להתייצב להלוויה של צייד נאצים שעשה כנראה הרבה יותר מרובם.
הגדילה לעשות לשכת שרת החינוך כאשר בתגובה מסרה כי השרה לא עודכנה על מועד ההלוויה. (הערת אגב: איני נמנה על חובביה של השרה ליבנת, אך תמיד היא עשתה עלי רושם של אישיות מקצועית ורצינית. תמהני עד כמה היא הייתה מודעת לתגובה המביכה הזו שיצאה ממשרדה).

פוליטיקאים ישארו פוליטיקאים, אבל יש גבול לחוצפה. בפעם הבאה שיבוא פוליטיקאי שינאם לכם על זכותנו ההסטורית, ועל מוראות עמנו בשואה, עשו לכולנו טובה ותשאלו אותו איפה הוא היה באותה הלוויה. הגיע הזמן שייפסק הניצול הציני של השואה. כבר דיברתי על זה כאן בעבר.

הבעיה היא לאו דווקא בשימוש שפוליטיקאים עושים בשואה למטרותיהם הפוליטיות. הבעיה היא באובדן הבושה - אם משהו מציק לך, אפילו למראית עין, לך עם מראית העין עד הסוף. אבל פה אפילו הבושה נעלמה.

דניאל בלוך גם כתב על זה.

סחבק (ממורמר)