של מי המידע הזה

כשמסתכלים על לאן רשת האינטרנט הולכת, כולם מתרגשים מהאפשרויות החדשות של שיתוף מידע ושירותים. יש כאלה שמנסים לעשות מזה כסף, יש כאלה שפשוט מתלהבים מהאפשרויות החדשות. אבל איך שלא נסובב את זה, אנחנו עוסקים בסופו של דבר בהעברת מידע ממקום למקום ע"ג הרשת.
ככל שהרשת הופכת ליותר מוכוונת צרכנים (ע"ע ווב 2.0), המידע הופך להיות יותר אישי. ואין ספק כי הפוקוס בעולם הווב, ובעיקר בעסקי הווב הוא לנסות למקסם את הערך ממידע שהוא אישי למשתמשים. לגרום למשתמשים להרגיש בנוח ולרצות לחזור אליך לעוד סיבוב.
פן נוסף של הטרנד הזה, שזוכה כעת לדיון מחודש, הוא הבעיות שעולות כתוצאה משיתוף במידע אישי: עד כמה אני מאשר לאתר ( = חברה) להשתמש במידע האישי שלי לצורך שיפור השירות שלה.
מצד אחד, המידע הוא אישי ואין לאף אחד רשות לחלוק אותו ללא רשותי (אם בכלל).
מצד שני, יש יתרונות ברורים לשימוש שנעשה במידע כזה, לטובתי. ראו לדוגמה את אמאזון שממליצה לכם על ספרים.
יש כאלה שגם מדברים על שיתוף פעולה וחלוקת מידע ע"מ לשפר את השירות לצרכנים (אבל מי יודע, אולי לעוד כמה מטרות).

אומנם אני לא משפטן אך נראה כי גם שאלת הבעלות על המידע אינה חד משמעית במקרה הזה - האם המידע על הרכישות שלי באמאזון הוא פרטי שלי או שהוא של אמאזון והוא פתוח לחלוטין לשימושה ללא סייגים?
אנחנו לא תמיד יודעים בוודאות לאן המידע שאנחנו מוסרים יגיע ולמה הוא ישמש, אפילו אם הוא נמצא ברשותנו .

סוגיית פרטיות המידע אינה מצומצמת רק לשאלות עסקיות, אלא גם לשאלות ביטחוניות, סקירה יותר טובה של זה ניתן למצוא כאן .

- סחבק

תגיות: culture, business, web2.0