מילואים

אני אתחיל מקטע אחד. תקראו.
הקטע הזה עושה רושם שכתוב בצורה רגשנית משהו. אולי נאיבית. בכ"ז, הציניקנים שבינינו מתבקשים לסתום.

המילואים האחרונים שעשיתי לא היו קלים. הם אף פעם לא קלים במיוחד, אבל עושה רושם שהפעם משהו פנימי יותר הזדעזע. סחבק כבר לא ילד. קשה יותר היום לעשות את מה שעשיתי פעם יחסית בקלות. כבר לא קל להתאמן ב 36 מעלות חום.

ואני עדיין לא מצאתי לגמרי את התשובה למה אנשים באים למילואים. גם כשאני מנסה לחשוב על הסיבה שלי, אני לא מצליח לבטא את זה במילים.
כיום המצב הוא שמי שלא רוצה לבוא למילואים, לא יבוא. זה כבר לא נורא מסובך. פחות ופחות אנשים באים מתוך תחושת שליחות. זה כבר די אנכרוניסטי. אני בספק כמה באים בשביל החבר'ה.
לכולם קשה, כולם מתלוננים. חלק בקול, חלק בשקט. אני פוגש במילואים אנשים שהמרחק בינהם לצבא, מיליטנטיות וכו' הוא כמרחק שמיים וארץ. אני רואה אנשים שכל כולם מדברים נגד הצבא. אם תבקש מהם לסנגר על הצבא, על חשיבות המילואים יהיה להם קשה מאוד.

אז למה הם באים?
עד מתי זה ימשיך ככה? מה יקרה ביום שבאמת ישבר לאנשים הזין?
כבר היום מעמד המילואימניקים הוא לא גבוה במיוחד. מי שיגיד לי שמילואימניקים לא נפגעים מהשירות שלהם, שילך יעשה מילואים ויחשוב על זה שוב.

יש לי תיזה אחת שגם אותה לא הצלחתי לחלוטין להוכיח. התיזה שלי מתרכזת במילים: "תחושת הערך".
אותה תחושה של ערך עצמי גבוה שאתה מקבל כשמבינים שצריכים אותך. אותה תחושה שדוחפת אנשים לעבוד בעבודה קשה. שמונעת מאנשים לפרוש לפנסיה בגיל 65. התחושה שמישהו צריך אותך. מעבר לזה אין לי הסבר אינטילגנטי אחר. אין לי מושג יותר מה מניע אנשים שלא גדלו על ברכי החינוך הבטחוניסטי לבוא ולעשות מילואים.
אולי עוד יש פה תחושת געגועים לימים אחרים, ימים של תחושת אחווה בארץ. אבל אותם חבר'ה כבר לא יוכלו לחנך את ילדיהם באותה צורה. הם לא מאמינים בזה בעצמם.

יש לי מג"ד במילואים שאוהב לצטט מהתנ"ך בכל פעם שהוא שולח לנו מכתב עם הצו. מכל הפסוקים שהוא שלח לנו, ישנו פסוק אחד מוכר, שכבר חשבתי עליו לפני המכתב שלו. זאת כנראה התמצית של אותה תחושת הערך שהזכרתי קודם:
"לא-ימיש עמוד הענן, יומם, ועמוד האש, לילה--לפני, העם" (שמות י"ג, כ"ב).

מעבר לתחושת האחריות הלא קטנה שבלהיות עמוד של אש, מוביל את המחנה, קיימת גם תחושת גאווה לא מבוטלת. גם אם היא לא על פני השטח, גם אם הציניקנים יעדיפו לבטל או להתעלם ממנה, היא שם. להיות חלק מחבורה מובילה זה שוס לא קטן. ואני גורס שזה הרבה ממה שדוחף את רוב האנשים.

מה יקרה ביום שתחושת התסכול והניצול יגברו על תחושת הגאווה? אלוהים יודע.
מי יודע, אולי עד אז נשתחרר ממילואים.

סחבק.